אני מציע לכולנו לחשוב על מה שמוטי מורל אומר (לחצו על הכותרת), למרות שדבריו מובאים אולי בצורה , בוטה, מכלילה וכוללנית, אבל מה-לעשות? הוא נוגע בנקודה נכונה – לעיתים, העיקר, הנקודה החשובה והמרכזית בטיעון, נבלעת בשפע המלל, חשוב ככל שיהיה, שאנחנו "שופכים" על השופט בכתבי הטענות, בתקווה לא לפספס את כל העובדות, חשובות ואיזוטריות כאחד, ולהעלות כל בדל-טיעון.
הפרדת העיקר מהרקע, מהתיאור הכרונולגי המשמים של העובדות ומכל שאר הטיעונים, וכן הדגשתו, הברקתו והגשתו המובלטת לשופט – אלה עושים את ההבדל בכתבי-הטענות, ולא כל חמישים העמודים של הרקע... והוא אפילו לא דבר על חזרה כפייתית-כמעט על עובדות וטענות מכל זוית אפשרית שמפוצצת את אורך כתבי הטענות שלא לצורך.
מסכים לכל מילה
השבמחקיובל
כשאחד מהמשרדים הענקיים הגיש בעבר כתב טענות עב כרס צוטט המגיב הראשון כמי שאמר לבית המשפט :"אני לא יכול יותר. הם תוקפים אותי עם הכריכיות שלהם".
השבמחקמי שמשעמם כותב בצורה משעממת. מה לעשות ובמקצוע שלנו התכונה נפוצה במיוחד...
השבמחק